שנאכל את הראש ולא את הזנב – סיפור לראש השנה

פרק ראשון – ההכנות

"את בטוחה שאת לא רוצה לחפש דיל בדקה ה-90? נאכל לדג את הראש לצלילי בוזוקי באיזו טברנה יוונית קטנה ושכל המשפחה תלך ל...."

"אולי תסתום כבר? גם ככה אימא שלך ואחותך חושבות שאני פרימדונה אפיקורסית מפונקת חסרת כישורי אירוח!"

"את יודעת שהן צודקות ואת יודעת שבגלל זה אני חולה עלייך. אולי רומא?"

"מצחיק מאד. תפסיק לפנטז ותתחיל לרשום. נותרו רק יומיים עד ראש השנה ויש עוד מיליון דברים לעשות. אנחנו הולכים לארח כמו גדולים, לשבור את הסטיגמה ואני, הילה מויאל לבית קמינסקי, עומדת להיכנס להיכל התהילה של בנות משפחת מויאל!"

אריה מויאל ידע שאין מה להמשיך לדון בנדון עם כלתו הטרייה, ונרתם לעבודות התכנון.

"תספור אתי: אנחנו שניים, ההורים שלי שניים, ההורים שלך שניים, החמולה של אחותך זה עוד ארבעה כולל אבו ג'יהאד והתינוקת, אחי והחברה שלו זה שניים, זהו נכון? לכמה הגענו?"

"שנים עשר עם אופציה לארבעה עשר אם דודה פורטונה תחליט להגיע עם המטפלת שלה."

"אגב, אימא שלך התקשרה אתמול. היא רצתה עלאק לשאול מה להביא, אבל תכל'ס דאגה לרמוז שלא נגיש שרצים, טרפות ונבלות בארוחת החג. אמרתי לה שאני מכינה חריימה בחלב אמו ושתביא גפילטע פיש עם הרבה סוכר".   

כך נמשכו העקיצות, התכניות וההכנות לארוחת החג הראשונה מבית היוצר של הילה ואריה. מי מביא מה? מה צריך להכין? מה צריך לקנות לפני שהחנויות תתרוקנה? האם האופציה של הטברנה עדיין על הפרק?

פרק שני – הארוחה

אווירת חג סתווית ומרגשת, מים סוף עד ים כינרת, וגם בבית הזוג הצעיר מויאל. כל האורחים הגיעו במיטב מחלצותיהם, עמוסים במתנות ופתקי החלפה, נושאים תבשילי חג על כפיהם. למעט התגוששות קטנה על רקע כבוד המשפחה סביב הסדרי ההושבה, שאריה פתר בדיפלומטיה מעוררת השראה, ארוחת החג התנהלה על מי מנוחות. אף אחד לא דמיין שהערב יסתיים במיון.

כעבור כשעה וחצי מהקידוש, עמוק בתוך שלב הטנזין ופרוסות ההודו, כשהמרק והדגים כבר בשלבי עיכול מתקדמים, שגית התחילה להיחנק. מסכנה שגית, היא אפילו לא חלק מהמשפחה. חברתו השקטה והעדינה של אופק, אחיה של הילה, מוצאת את עצמה מסתכלת על חמולת מויאל המופתעת מבעד לדמעות החנק, מאמצת את כל כוחה ומפצירה בקושי "אני לא יכולה לנשום".

"היא אלרגית לפירות ים!" צעק אופק תוך שהוא מזנק לעבר התיק של שגית ושולף מתוכו את ה-EpiPen שלה. "תזעיקו אמבולנס!"

תוך שניות אופק תקע את המזרק בירך של שגית והיא מיד חשה בהקלה מסוימת. היא נשכבה על הספה כשהיא נושמת בכבדות, פניה אדומות ופחד מוות בעיניה. היא יודעת שאם היא נחשפת לפירות ים היא עלולה לאבד הכרה ולמות. התגובה המהירה של אופק הציל את חייה, אבל היא עדיין לא יצאה מכלל סכנה. היא חייבת להגיע לבית חולים כמה שיותר מהר.

כעבור פחות מעשר דקות הגיעו הפאראמדיקים, חיברו לשגית עירוי, הצמידו לה מסכת חמצן ומצבה החל להתייצב. תוך כדי ההכנות להעביר את שגית למיון, שולי, הפאראמדיקית הראשית שאלה את המשפחה הנסערת איך שגית נחשפה לפירות ים. שאלתה התמימה חוללה שתיקה רועמת, שלוותה בלהקת עיניים מאשימות המופנות אל עבר הפרימדונה האפיקורסית המפונקת, שככל הנראה הסליקה חסילונים במרק העוף.

הילה המואשמת הספיקה לפתוח את הפה אבל היא לא הספיקה להוציא הגה להגנתה לפני שהתעלפה.

פרק שלישי – בית החולים

כעבור שני אמבולנסים נוספים, מארחת מעולפת, ילד נפוח ושתי סבתות אדומות ומקיאות היה ברור לצוות הרפואי שלא שרצים טמאים ניסו להרוג את שגית, אלא משהו או מישהו אחר. כל המושפעים אושפזו עם סימנים כאלה ואחרים של תגובה אלרגית. נלקחו בדיקות דם, צואה ותוכן קיבה והובאו אל מעבדות בית החולים דוגמאות מכל טוב ארוחת החג, מראש הדג עד זנב השור. כמו כן, מולאו שאלוני "מי אכל מה?".  

לקראת בוקר א' תשרי מצבם של כל המעורבים התייצב והשתפר. כולם הגיבו היטב לתרופות אנטי-היסטמיניות והתפנו לעסוק בפיצוח התעלומה: מה קרה לאורחים של הילה ואריה? מה מתחיל כמו אלרגיה, מרגיש כמו אלרגיה, מגיב לטיפול כמו אלרגיה אבל לא אלרגיה?

לאחר פענוח השאלונים היה ברור שהמאכל המשותף לכל הנפגעים, ממנו היתר לא אכל, היה קציצות הגפילטע פיש המרוקאיות של סבתא חני מויאל. כשהצוות סיפר לסבתא חני את הבשורה היא לא ידעה את נפשה. "הילדה המסכנה הזאת כמעט מתה מהקציצות שלי" התייפחה. הרופאים הסבירו לה ולמשפחה ששגית לא הייתה באמת בסכנת חיים: מכיוון שיש לה אלרגיה ידועה למזון, כשהיא הראתה התחלה של מצוקה נשימתית, היא ואופק הניחו שהיא על סף הלם אנפילקטי, האופייני לאלרגיה. במקרים אלה, המזון שמעורר את האלרגיה יוצר מצב בו מערכת החיסון של הקורבן מגיבה באופן חריף ומוגזם ומשחררת בפתאומיות חומר המכונה היסטמין מתאי הדם אל מחזור הדם. גאות ההיסטמין הפתאומית גורמת לתגובת שרשרת שעלולה להסתיים במוות. הזרקת החומר אפינפרין באמצעות ה- EpiPen מקלה על הסימנים באופן מידי וקונה לקורבן זמן עד להגעה לבית החולים.

חייה של שגית לא היו באמת בסכנה כי כאן קרה משהו אחר. היא לא באמת נחשפה לפירות ים. בדוגמאות המזון שנבדקו נמצא כי בקציצות הדג החשודות הייתה רמת היסטמין גבוהה פי כמה מהמותר. אבל למה? האם הדג היה אלרגי לפירות ים? האם גורמים עוינים חיבלו בקציצות?

כדי לסייע בפתרון התעלומה קראו לד"ר סמירה גנאים, מומחית לטוקסיקולוגיה. סבתא חני סיפרה לד"ר גנאים שהיא עשתה מהדורה משודרגת של גפילטע פיש עם שלושה סוגי דג שהיא קנתה טרי וטחנה במו ידיה: קרפיון, סול וטונה. היא הכינה את התערובת בבוקר ואחר הצהריים בישלה את הקציצות. התערובת נשמרה על השיש בכלי סגור עד לבישול. כשסמירה שאלה את חני למה היא לא שמה את התערובת במקרר היא הסבירה שלא היה מקום ושממילא אין בעיה כי מדובר בדג טרי מאד וזה רק כמה שעות.

הרופאה הסבירה שכאשר דג, ובמיוחד דג טונה, לא נשמר במקרר, מתרחשת פעולה של פירוק אנזימטי במהלכה נוצר החומר היסטמין. במקרה, זהו אותו חומר שמשתחרר במערכת הדם בזמן תגובה אלרגית, ומכאן הבלבול בין שני המצבים. די להשאיר טונה כמה שעות ללא קירור כדי שתיווצר כמות גדולה של היסטמין. לחומר זה אין טעם ואין ריח והוא אינו נהרס בבישול.

ד"ר גנאים הסבירה כשהתופעה של הרעלת היסטמין כמעט תמיד קשורה לאכילת דגים, במיוחד דגי טונה וקרובי משפחתם. ניתן למנוע הרעלת היסטמין על ידי שמירה על טונה מתחת ל-5 מעלות צלזיוס או מעל 60 מעלות צלזיוס. כשמדובר בדגים בקופסאות שימורים לא יכול להתפתח היסטמין כל עוד הקופסה סגורה.

למחרת התקרית כל בני המשפחה השתחררו מבית החולים ללא פגע, שגית הצטיידה ב-EpiPen חדש למקרה בו היא באמת תיחשף שלא ביודעין לפירות ים, כל הנוגעים בדבר למדו פרק בבטיחות מזון והילה אכן נכנסה להיכל התהילה של בנות מויאל.

שנה טובה, מתוקה ובטיחותית לכל בית ישראל

הערות המחבר:

הסיפור של הילה ואריה וכל הדמויות המוזכרות הם פרי דמיונו של המחבר. יחד עם זאת, המקרה מבוסס על מידע מדעי מדויק ועל אירועי בטיחות מזון אמיתיים. בישראל אנחנו עדים להרעלות היסטמין מתוקשרות כל כמה שנים.

למידע נוסף על הרעלת היסטמין באתר משרד החקלאות

הנחיות משרד הבריאות למניעת הרעלת היסטמין