תעלומת ארוחת החג

הסיפור הבא מבוסס על מקרה אמיתי אשר ארע בקנדה בחודש יוני 2009.

"אמא!! משהו לא בסדר עם רחלי!!!"

כשאסנת שמעה את הצעקה של איתי בוקעת מחדר המשחקים, היא זינקה לעבר המקור כשכל האורחים בעקבותיה.

השעה הייתה עשר בלילה, בערב ראש השנה. רוב המשפחה ישבה סביב שולחן החג המפונה למחצה, מפצחים פיצוחים, שותים תה ונהנים מאווירת החג. חלק יצאו לעשן במרפסת והילדים נעלמו לחדרים לעשות מה שילדים עושים.

כשהגיעה המשלחת המבוהלת לחדר הילדים, הבחינו מייד שבת אחותה של אסנת, רחלי בת השבע, שוכבת על השטיח, נושמת בכבדות ומתקשה לדבר.

ארבע עשרה הדקות שעברו מהרגע שדוד אפי חייג 101 ועד שרחלי הייתה באמבולנס בדרך להדסה עין כרם, נראו כמו נצח.

רחלי הובהלה לטיפול נמרץ, כשהיא מחוברת לעירוי נוזלים ומסכת חמצן. בזמן שהצוות הרפואי נלחם על חייה, המשפחה התאספה באזור ההמתנה בבית החולים, מבולבלים ודואגים.

אחרי כעשר דקות של המתנה אסנת הרגישה מישהו מושך לה בקצה השרוול, כדי לקבל את תשומת לבה. היא הייתה כל כך טרודה שהיא בקושי שמה לב. היה זה איתי, בנה בן השמונה. "אמא, אני לא מרגיש טוב... אני חושב שאני הולך להקיא... הכל מסתובב..." הדיבור שלו היה מסורבל. כמו שיכור.

היא הבינה שמשהו ממש לא בסדר קורה. היא הושיבה את איתי ונתנה לו מים בזמן שסבא ברוך רץ לקרוא לרופא.

תוך שלוש דקות גם איתי היה בטיפול נמרץ.

כשרחלי הקטנה אושפזה עם קשיי נשימה, הפרעות קצב וערפול חושים, לצוות הרפואי לא היה מושג ממה היא סובלת, אך מהרגע שבן דודה, איתי, הוכנס גם כן ליחידה לטיפול נמרץ, לד"ר אורנה ברקת, הרופאה התורנית, היה ברור שמדובר בסוג של הרעלה. אבל איזה?

בגלל חשש להרעלה, ד"ר ברקת הורתה לצוות לבצע הליך של שטיפת קיבה לשני הילדים ולהביא את תוכן הקיבה למעבדה הטוקסיקולוגית.

אחרי שהיא ראתה שהמצב בשליטה, הרופאה התפנתה לשבת עם המשפחה, ניסתה להרגיע אותם והבטיחה שהצוות עושה את מירב המאמצים שהילדים יצאו מזה בשלום. היא הבהירה להם שעדיין נשקפת להם סכנה וכי חשוב לברר אם הם נחשפו לרעל כלשהו.

אף אחד מהמשפחה ההמומה לא ידע להצביע על מקור הרעלה. מדובר בילדים טובים שלא עושים שטויות. כל יתר בני המשפחה מרגישים מצוין, למעט הצרבת של סבתא שמחה והטחורים של דוד אפי. 

"איפה הייתה רחלי כשמצאתם אותה?" הרופאה שאלה. "בחדר של איתי... הם ישבו על הרצפה,  שיחקו באיזה שהוא משחק ואכלו חטיף או משהו..." אסנת ענתה.

"יש מישהו בבית? אנחנו חייבים לבדוק במה הם שיחקו ומה הם אכלו" אמרה ד"ר אורנה. עמיר, אבא של איתי קם והתחיל לרוץ לכיוון היציאה: "אני נוסע לבית לבדוק את החדר, אתקשר כשאגיע!" צעק תוך שהוא נעלם במעלית.

ד"ר ברקת אמרה למשפחה שהיא חוזרת לילדים ושיודיעו לה ברגע שעמיר מתקשר.

אורנה חזרה ליחידה כשהיא מריצה בראשה שוב ושוב את הסימנים הקליניים ואת האבחנה המבדלת האפשרית. איזה רעל גורם לקשיי נשימה, חוסר חמצן, בלבול וערפול חושים אך לא משפיע על מערכת העצבים המרכזית? זה לא מתאים להרעלות האופייניות בהן המחלקה נתקלת לעתים כל כך קרובות: חומרי הדברה, חומרי ניקוי וכיוצא באלה רעלים נפוצים.

עוד היא חושבת על המקרה וממתינה לתוצאות הבדיקות, ניגש אליה ד"ר חמודי חביב-אללה, מתמחה בטיפול נמרץ. "ד"ר, יש משהו שאני חושב שכדאי שתראי" אמר. הוא הראה לה בקבוקון עם דוגמא מתוכן הקיבה של רחלי. "את רואה כאן את הפירורים האלה... יש אותם בתוכן הקיבה של שני הילדים..." הוא הצביע על פירורים חומים קטנים. ד"ר ברקת שמה כפפה ולקחה חלק מהחומר בין אצבעותיה. היה לזה תחושה של פירורי שקדים.

"אולי הם אכלו שקדים מרים ומדובר בהרעלת ציאניד" חשבה לעצמה. כל הסימנים מתאימים. יחד עם זאת, ילדים בדרך כלל לא אוכלים שקדים מרים וצריך לאכול כמויות עצומות כדי ללקות בהרעלה.

הרופאה שיתפה את המתמחה במחשבותיה.

"את יודעת מה..." אמר חמודי, "אולי את צודקת בקשר לציאניד אבל טועה בקשר לשקדים... אולי הציאניד ממקור אחר? תוצאות המעבדה יגיעו רק בעוד כמה שעות...אולי כדאי כבר להתחיל עם סודיום ניטריט וסודיום תיוסולפאט".

"בוא נמתין לשמוע מה האבא מצא בחדר הילדים ואז נקבל החלטה." השיבה ד"ר ברקת בקול סמכותי ומרגיע.

באותו רגע האחות קראה לאורנה ואמרה שהאבא מתקשר מחדר הילדים. שני הרופאים יצאו אל המשפחה:

אורנה לקחה את הטלפון מהאחות: "מה מצאת, מר שחם?"

"את שומעת דוקטור... הילדים אכלו חטיף שדודה שלי הביאה מקנדה... זה היה חלק מחבילת שי... רק הם אכלו מזה ונראה שהם חיסלו את כל השקית... כתוב על זה אפריקוט קרנלס... משהו בריאותי אורגני מקנדה...".

"מר שחם, תחזור לכאן עם השקית הריקה... תביא אתך גם את המשחק שהם שיחקו אתו".

"מה הוא אמר?" שאל ד"ר חביב-אללה.

"הוא אמר שהם אכלו איזה חטיף מגלעיני משמש!" ענתה הרופאה. "מעולם לא שמעתי על דבר כזה" הוסיפה.

שני העמיתים ביקשו מהמשפחה שיודיעו להם ברגע שעמיר חוזר עם האריזה הריקה ונכנסו חזרה למחלקה.

חמודי מיד אמר לאורנה "את צדקת! הילדים סובלים מהרעלת ציאניד." "איך אתה כל כך בטוח?" "לפני מספר שבועות הייתי בבית חולים שיפא בעזה מטעם ארגון רופאים ללא גבולות. מנהל בית החולים סיפר לי שכאשר היה רופא צעיר, בסוף שנות בשבעים, היה להם אירוע של הרעלה המונית של ילדים מגוגואים! ארבעה ילדים נפטרו ועוד איזה עשרים ניצלו. יש בגלעין של המשמש אמיגדלין, חומר שהופך בגוף לציאניד."

ד"ר ברקת שמעה מספיק. היא התחילה לירות פקודות: "תתחילו ב- CAK מייד, תודיעו למעבדה הטוקסיקולוגית שהחשד הוא אמיגדלין, תעבירו להם את השקית הריקה כשהאבא יגיע, תשיג לי את החבר שלך מעזה – אני רוצה לדבר אתו. קדימה אנשים... ערב חג! בואו נציל את הילדים האלה!"

הערנות והחשיבה המהירה של הצוות הרפואי ושיתוף הפעולה של המשפחה, ששמרה על קור רוח ככל שניתן, הצילו את הילדים.

בסמינר השבועי אורנה הציגה את המקרה והסבירה לעמיתיה כי החומר הטבעי אמיגדלין הוא גליקוזיד ציאנוגני, כלומר "יוצר ציאניד". קיימים גליקוזידים ציאנוגניים שונים בהרבה סוגי מזון. לדוגמא, שורש המאכל הנפוץ קסבה מכיל שני גליקוזידים צינאנוגנים ואם לא מטפלים נכון בשורש לפני אכילתו הוא יכול לגרום להרעלת ציאניד חריפה. אמיגדלין נמצא בגלעיני משמש, תפוח, אפרסק ודובדבן. כמו כן בשקדים מרים.

בכמויות קטנות הגוף מצליח לפנות את הציאניד ללא כל סימן, אך בכמויות גדולות עלולה להתפתח הרעלה שיכולה אף להסתיים במוות.

גלעיני משמש נמכרים בצורות שונות כחטיף או כאבקה בגלל תכולת האמיגדלין. החומר מזוהה כמעכב סרטן ונמצא בשימוש נרחב ברפואה הטבעית. קיים תוסף מזון בשם Leatrile שמכיל אמיגדלין. הוא זכה לכינוי ויטמין B-17, על אף שאינו ויטמין כלל. החומר אינו מאושר על ידי מנהל המזון והתרופות בארה"ב למניעה או טיפול בסרטן ואין הוכחות מדעיות לכך.

על האריזות של המוצרים האלה ישנה בדרך כלל אזהרה לא לצרוך מעל כמות מסוימת ביום בגלל החשש להרעלת ציאניד.

רחלי ואיתי התאוששו מבלי שנגרם נזק בלתי הפיך ושוחררו לביתם עוד לפני יום כיפור.

ביום השחרור, ד"ר ברקת ליוותה את המשפחות המאושרות ליציאה מבית החולים, חיבקה את רחלי ואת איתי והציעה להם שהדודה מקנדה תסתפק בפעם הבאה בצנצנת דבש או סירופ מייפל.

שנה טובה!

קישורים: