הטיול הקצר ביותר בהיסטוריה
"יש לי!!! נעשה את שביל ישראל!!!"
ברעיון ההזוי הזה, אשר עלה בצעקה מגרונו של צחי במסגרת הדיון "מה נעשה בסוכות?", החלה השתלשלות מאורעות שראשיתם בבית גוברין וסופם בבית חולים.
אלה היו הימים האחרונים של החופש הגדול, וחבורת ה"מקורקעים" (כך כינו את עצמם כל מי שלא טסו לחו"ל בחגים) ישבו אצל דנה בסלון וחיפשו מה לעשות בחופשת סוכות. סיעור המוחות, שחולל רעיונות שרק קבוצת ילדים שעולים לכיתה ח' מסוגלים להגות, כללה דברים כמו "בואו נשבור שיא גינס ונבנה את הסוכה המכוערת ביותר בעולם"... "אולי נתנדב בקטיף אתרוגים למען העניים"... "נמכור ארטיקים לנהגים בפקקים ועם הכסף שנרוויח נקנה חיש גד"... "נצלם מלא סרטים עם חתולים ונעלה אותם לאינסטגרם!"
כשצחי הציע לעשות את שביל ישראל, עומר הבן הגיב בנימוס: "מה אתה דפוק? לוקח איזה שלוש שנים לעשות את שביל ישראל." אבא של דנה שהקשיב מהמטבח בחצי אוזן לקשקושים של פורום המקורקעים עדכן אותם ששביל ישראל לא לוקח שלוש שנים, אלא כמה חודשים. הוא תרם את דעתו שזה דווקא רעיון נחמד לנצל את חופשת סוכות לטיול של כמה ימים באחד מקטעי השביל. הדיון תפס כיוון ולבסוף התקבלה החלטה מטורפת: "עושים את שביל ישראל!" (או לפחות קטע אחד קטן ממנו שזה כמעט אותו דבר).
בחלוף מספר שבועות והרבה תכנונים הגיע היום המיוחל. ההורים הדואגים הסיעו את החברים ואת תרמיליהם והורמוניהם הגדושים לצומת בית גוברין, כשלפניהם טיול רגלי של 17 ק"מ, שאמור היה להסתיים בתל קשת ולא בתל השומר.
אחרי הליכה נעימה של כמה ק"מ, באווירה סתווית שובבה של שעות בין הערביים, חבורת הנערות והנערים מצאו את חניון הלילה הראשון שלהם ליד תל לכיש. אחרי שפרסו את שקי השינה והסכימו על רשימת שמירה ללילה, החלו ההכנות לארוחת הערב עליה חלמו מהרגע שיצאו למסע. איגור וטל הלכו לקטוף עלים לתה, צחי ודנה הלכו להביא עצים למדורה, והיתר ניגשו למלאכת הכנת הארוחה: פתיחת קופסאות שימורים, עיטוף תפוחי האדמה בנייר אלומיניום וחיתוך עגבניות ומלפפונים לסלט.
הארוחה הסתיימה, הלילה ירד, כמו גם הטמפרטורות. אש המדורה החלה אט אט לדעוך, גחלים לוחשות על רקע יללות תנים וצלילי גיטרה חרישיים. זוג השומרים הראשון התארגן למשמרת ויתר הילדים שקעו בשינה עמוקה, מצונפים בשקי השינה, ראשיהם מלאים חלומות על שבילים, אתרוגים ותנים ובטניהם מלאות בתפודים, חמוצים, תה, תירס, טונה, ירקות ורעל קטלני.
אחרי לילה ללא אירועים חריגים, ההשכמה הייתה מהירה ומעצבנת והשתתפו בה קרני השמש, זבובי הבוקר ורוכבי האופנועים הפוקדים בימי חופשה את כבישיו המפותלים של חבל לכיש.
בתום קיפול המחנה וארוחת בריאות קצרה של פיתות עם ממרח שוקולד, המקורקעים המשיכו לעשות את שביל ישראל לכיוון דרום, אך אחרי זמן קצר היה ברור שמשהו מאד מאד לא בסדר מתחיל להרוס את הטיול. איגור היה הראשון שהתחיל להתלונן על כאבי בטן ובחילה, ותוך זמן קצר רובם הצטרפו אליו עם הקאות ושלשולים, כאבי ראש חזקים, חום וחולשה. כל החבורה שבה על עקבותיה לכיוון מושב לכיש. "אולי בכל זאת ניכנס לספר השיאים של גינס" אמרה שביט בזמן שהם חיכו להורים שיגיעו להשיבם לביתם. "הטיול הקצר ביותר בהיסטוריה". שביט נמנתה על קבוצה קטנה של שלוש גיבורות בריאות לחלוטין, שככל הנראה לא חטפו את אותה הרעלה שפקדה את חבריהן.
הילדים המפודחים, הדואבים והמאוכזבים הושבו אל בתיהם באזור המרכז, אך תוך מספר שעות היה ברור שלא מדובר בהרעלת קיבה רגילה, אלא במשהו הרבה יותר מפחיד. קבוצת הווטסאפ "הורים מקורקעים" רחשה עם תיאורי תחלואה חמורים שכללו חולשה מוגזמת כמעט עד עילפון, מצב הכרה מעורפל ואפילו הזיות.
בתוך מספר שעות, קבוצת המטיילים המורעלת הייתה כבר מאושפזת במחלקה לטיפול נמרץ בתל השומר במצב קל עד קשה. צחי היה במצב הגרוע ביותר ונאלצו לתת לו תרופות מצילות חיים נגד פרכוסים. כולם היו במצב יציב, ולמעט צחי, לא נשקפה סכנת חיים לאף אחד מהנערים. מהסימנים הקליניים היה ברור שהילדים נפגעו במערכת העיכול ובמערכת העצבים המרכזית.
בית החולים הקים צוות חרום אשר מנה את העובדת הסוציאלית הראשית, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ, גסטרואנטרולוגית מומחית, נוירולוג בכיר ומנהלת המעבדה לטוקסיקולוגיה ופרמקולוגיה קלינית. העובדת הסוציאלית, דפנה, שוחחה עם הבנות שלא נפגעו וניסתה לברר אם הנערים צרכו יחד איזה שהוא סם. היא הסבירה להם שאף אחד לא יכעס וכי הן חייבות לספר את האמת כדי להציל את חבריהם. במקביל, מנהלת המעבדה לטוקסיקולוגיה ופרמקולוגיה קלינית, ד"ר חני קלרמן, הציעה לשלוח מישהו מהצוות שלה למקום בו הילדים חנו כדי לנסות לאתר את מקור הרעלן. היא הסבירה לצוות ולהורים שמתוך תיאור המצב הקליני, השתלשלות האירועים וקצב הופעת הסימנים, ברור שהילדים נחשפו לנוירוטוקסין בשעות אחר הצהריים-ערב של יום האתמול. הוחלט לשלוח את שביט והוריה עם פארס, טוקסיקולוג מהמעבדה של ד"ר קלרמן, לאתר החניה לחפש רמזים. במקביל, הצוות ערך רשימה מסודרת של כל מה שהילדים אכלו מתחילת הטיול עד לתחילת סימני ההרעלה.
ככל שנקפו השעות התעלומה התגברה. לא נמצא בסביבת המחנה ממצא מחשיד שיכול לגרום להרעלה, צריכת סמים נשללה, אף אחד מהמאכלים שנצרכו לא מעורר חשד. רגע לפני שהמשלחת שנסעה לחבל לכיש לרחרח במחנה עמדה לשוב ריקה למרכז, פארס הסתכל בפתאומיות על שביט במבט מוזר ושאל: "אמרת ששתיתם תה, נכון? איזה תה זה היה"? "עינוגי התפוח בניחוחות ג'ינג'ר בורמזי... מאיפה אני יודעת? איגור וטל קטפו עלים לתה." "איזה עלים? מאיפה?" שאל פארס בהתרגשות. שביט הצביעה לכיוון החורש ממנו החברה חזרו עם העלים ופארס רץ לכיוון והחל להתבונן בטירוף במגוון צמחיית החורש. "ראית את העלים? את יכולה לזהות אותם?". "בטח לזהות. אתה מארגן מסדר? הם היו ירוקים". פתאום פארס צעק "הנה! מצאתי! תראו את הצמח הזה כאן. זהו השיכרון הזהוב. בערבית אנחנו קוראים לו סַכַּראן. זה צמח מרפא מאד רעיל ממשפחת הסולניים." פארס מיד התקשר למנהלת שלו ודיווח על החשד להרעלת סולנין. הוא קטף דוגמה מהצמח והניח אותה בשקית קטנה.
הצוות קיבל את הבשורה על הפיצוח והנוירולוג אישר שסימני המחלה עולים בקנה אחד עם הרעלת סולנין. כשבישרו לטל ולאיגור שהם הרעילו את חבריהם כמעט למוות, טל הסתכלה על כולם בתדהמה ואמרה: "תגידו, השתגעתם? מה אני נראית לכם סתומה? נראה לכם שהייתי קוטפת עלי שיכרון? טוב שלא הפלתם עליי את הרדוף הנחלים. התה הכיל עלים של מרווה, זוטה לבנה ותו לא. שמרתי תה בתרמוס הקטן שלי. אתם יכולים לבדוק". ניסו להרגיע את טל ולהסביר לה שכל אחד יכול לטעות ושהיא לא אשמה. "ריד מיי ליפס" צרחה החולטת המואשמת "לא טעיתי! אחרי ארבע שנים בחוגי סיור לא עושים טעות כזאת. תבדקו. תמצאו רק עלים של מרווה וזוטה". "אבל אמרת שיש שם גם עלי תולו" אמר בקול מאשים עומר הבן. "עכשיו את משנה גרסה?". טל הסתפקה בתגובה מתונה: "עומר, עומר... איפה היית כשחילקו את השכל? זה בטח כואב להיות כל כך מטומטם."
הצוות הטוקסיקולוגי בדק את שאריות התה מהתרמוס של טל ואכן היה שם מרווה, זוטה ותו לא. אז מה הרעיל את המטיילים? תיאוריית משקה העלים הקטלני של פארס התפוגגה כמו טיול החלומות של המורעלים.
ד"ר קלרמן הציעה התייעצות טלפונית עם פרופ' אסף אהרוני, מומחה לצמחים רעילים בכלל ומשפחת הסולניים בפרט ממכון וייצמן. פרופ' אהרוני הקשיב לסיפור ומיד שאל: "תפוחי אדמה, אכלו?". קלרמן תפסה את הראש ואמרה "אכלו". לא ניתן היה לפספס את טון האכזבה העצמית בקולה. "חני! אל תהיי כל כך קשה עם עצמך" הרגיע אותה הפרופסור. "הרעלת סולנין מתפוחי אדמה זו תופעה נדירה ביותר. ניתן לספור על יד אחת התפרצויות מסוג זה ב-100 השנים האחרונות. תשאלי את הילדים מהיכן הגרילו את תפוחי האדמה למדורה ומה היה צבעם?"
לעולם לא נדע אם תפוחי האדמה היו אשמים, כי הם נאכלו כולם ולא השאירו אקדח מעשן. יחד עם זאת, לאחר לחץ מתון, עומר הבן הודה שהוא הביא מהבית שק תפוחי אדמה ירוקים ברובם. העיטוף בנייר אלומיניום לפני השלכתם למדורה נעשה באור להבות חלש ולא ניתן היה להבחין בגוון הירוק. תפוחי האדמה נאכלו בקליפתם ולכן הילדים נחשפו לרמה גבוהה של סולנין המצוי ברובו בקליפה.
הרופאים הסבירו לנערים ובני משפחתם שהסולנין, גליקו-אלקלואיד נפוץ בצמחים רבים, ובמיוחד בצמחים ממשפחת הסולניים, הוא סוג של חומר הדברה טבעי. כשתפוח האדמה נחשף לאור הוא מייצר את החומר הרעיל כדי להתגונן מפני מזיקים ובמקביל, צבעו הופך לירוק. לכן, חשוב לצרוך תפוחי אדמה לפי סדר הגעתם למזווה וחשוב לשמור אותם במקום קריר וחשוך. ואם כבר רואים צבע ירוק תזכרו את החרוז: "ירוק לזרוק". קילוף החלק הירוק לא מבטיח הרחקה מלאה של הרעלן.
כל הילדים התאוששו עד מהרה. צחי עוד סבל מהזיות במשך כמה ימים, אך לבסוף גם הוא חזר לעצמו. אולי המסע בשביל ישראל לא הכניס את חבורת המקורקעים לספר השיאים של גינס, אבל מאמר מדעי בספרות הרפואית מובטח להם.
חג שמח!
הערות המחבר:
הסיפור הוא פרי דמיונו של המחבר וכל הדמויות מומצאות, למעט פרופ' אסף אהרוני, חוקר אמיתי ממכון וייצמן ומומחה בעל שם עולמי בתחום.
על אף שמדובר בסיפור דמיוני, ההשראה לכתיבתו באה ממקרים אמיתיים ומקרה כזה בהחלט היה יכול להתרחש במציאות. ראוי לציין שהסיפור עוסק בהרעלה חריפה (אקוטית), אך קיימים דיווחים בספרות על תסמונת הרעלת סולנין כרונית הקשורה לחשיפה ממושכת לצמחים מהמשפחה: תפוחי אדמה, עגבניות, חצילים ועוד.
השימוש במילה "תה" במאמר מובא במובנו העממי. ראוי לציין ש"תה" הוא צמח ספציפי ואם עליו לא משתתפים בתהליך הכנת המשקה, לא אמורים לכנותו "תה", אלא "חליטה".
קישורים מעניינים:
מאמר מעניין על הרעלת תפוחי אדמה מאת מגי קורת'-בייקר שתורגם לעברית ומתפרסם בבלוג של ד"ר נועם לויתן
מאמר בעברית על עבודת המחקר בנושא סולנין בצמחים המבוצעת במעבדה של פרופ' אהרוני במכון וייצמן
מאמר על המחלה באתר הרפואי של ממשלת ארה"ב MedLine
סקירה מצוינת כולל תיאור של כל ההתפרצויות מסוף המאה ה-19 עד היום
